גידול אשל זקוף לביומאסה בערבה הדרומית


סקירה מאת אמנון גרינברג (כולל עבודה אקדמית)

אזור הערבה הדרומית הינו אחד האזורים הצחיחים ביותר בארץ. המים נדירים, ואלו שאכן יש בנמצא הם לרוב מי ים מותפלים. למרות תנאי פתיחה גרועים למדי, מצא המו”פ (מרכז מחקר ופיתוח) האזורי (הנקרא גם מו”פ ערדום) הזדמנויות שונות לבחינת גידולים שונים ליצירת ביומסה שהינה סוג אחד של אנרגיה מתחדשת.

חלוץ האנרגיה המתחדשת היה בריאן מדווד. בן קיבוץ סמר, אשר ראה את הפוטנציאל הגלום בגידולי שדה לביומסה כבר לפני כ-20 שנים, עוד כשאיש לא דיבר על אנרגיות מתחדשות. בריאן דחק במנהלי המו”פ לבחון גידולים שונים למטרה זו. הגידול הראשון שנבחר היה עשב פיל. צמח זה מתחדש במהירות, הוא מסוגל להגיע לגבהים של שלושה מטרים ויותר ונראה מתאים ביותר לגידול ביומסה באזור מדברי. אולם, הניסוי שרק התחיל נקטע כאשר מדווד נהרג בתאונת דרכים והפרויקט נזנח.

הניסיון השני החל בהתעניינות מצדן של חברות הענק נאס”א ובואינג. שתיהן נחשבות לחברות מזהמות מאוד והן חיפשו ברחבי העולם תחליפי דלק ביולוגיים אפשריים. בקשתם הייתה לגדל חלבלוב. צמח עשיר בחלב, אשר גדל גם במים מליחים הנמצאים בעיקר בסביבה מדברית. חמישה דונמים נשתלו באזור המתקן לטיהור שפכים שבקיבוץ אליפז אולם היבול לא הראה תוצאות מבטיחות והפרויקט חוסל.

בשנת 2005 פנתה ממשלת איטליה למו”פ האזורי עם בקשה דומה. עפ”י אמנת קיוטו, התחייבו מדינות העולם, להפחית ככל הניתן את פליטות ה- CO2 ובכך להקטין את הזיהום העולמי. איטליה, אשר לה תעשיות כבדות ומזהמות, חיפשה אפשרויות שונות לגידול עצים לביומסה. ישראל, שנחשבת מובילה בתחום החקלאות בכלל, ובתחום גידולי ביומסה בפרט הייתה המקום אליו פנו. ליתר דיוק, הם פנו אל פרופ’ יואב וייזל ראש המחלקה לבוטניקה באוניברסיטת תל אביב דאז.

וייזל פנה אל חברו מזה שנים ארוכות, אמנון גרינברג, מנהל מו”פ הערבה הדרומית. המטרה הייתה גידול עצים במים שוליים. כלומר גידול עצים במים שאין להם שום שימוש אחר, גם לא לחקלאות. מים מליחים הם סוג אחד של מים שוליים מכיוון שאחוז המלח בהם גבוה מאוד, מעטים הם גידולי השדה אשר משגשגים בסביבה כזו.

באותה תקופה, הוקם בקיבוץ יוטבתה מתקן התפלה, אשר נועד להתפיל מים לשימוש המחלבה הקיבוצית. תהליך התפלת המים, מייצר מצד אחד מים נקיים לשתייה ומהצד השני, מים בעלי מליחות גבוהה מאוד. כאשר תהליך ההתפלה מתבצע באזור קרוב לים, מוחזרים המים המליחים אל מי הים. אולם, כאשר התהליך מתבצע בלב המדבר, כפי שקורה בקיבוץ יוטבתה, אין אפשרות להחזיר את המים המליחים אל הים ומתקבל תוצר שאין לו שימוש וקיים קושי “להפטר” ממנו. אחד הפתרונות המקובלים והמוכרים הינו בריכות אידוי. פתרון זה מצריך שטח רב, ומעורר חשש מסכנת דליפה של המים המליחים אל מי התהום ובכך ייווצר זיהום.

על כן, קיבוץ יוטבתה היווה מיקום פוטנציאלי, בעל יתרונות גדולים עבור פרויקט זה. בתחילת שנת 2006, התקבל אישור המימון לפרויקט ובקיבוץ יוטבתה נשתלו 36 דונמים של עצי אשל. האשל הינו גידול מתאים ביותר לביומסה שכן יש לו קצב התחדשות מהיר לאחר שכורתים אותו. אך היה צורך לבחון האם יוכל לשרוד, ולהפיק כמות ביומסה מספקת גם בסביבה מליחה.

הניסוי כלל מספר טיפולים וחזרות שונות. בין היתר בחנו את התפתחות השורשים, מדדו את קצב הגידול, עובי הגזע ופעם לפעם אף כרתו עצים ושקלו אותם על מנת לאמוד את טיב הגידול. בתום שנתיים הניסוי הוגדר כהצלחה גדולה. עצי האשל סגסגו בסביבה המליחה וכמות הביומסה שהתקבלה הייתה גדולה.

המנגנון המאפשר לעצי האשל לשגשג בסביבה כזו הוא מעניין. האשל כאמור, עמיד מאוד למליחות. האשל אשר שואב את המים המלוחים משורשיו, צובר את המלח בעלים ודרכם מפריש אותו החוצה. בשעות הבוקר המוקדמות, ניתן לראות על עצי אשל רטיבות הדומה לטיפות טל. אך רטיבות זו היא למעשה מלחים שהופרשו מן העץ. בנוסף, מכיוון שהאשל גדל במים שאינם ידידותיים לגידולים אחרים, צמחים נוספים לא גדלים בסביבתו כך שהתחרות על משאבים היא מזערית.

מחקר ההמשך שהתחיל כבר בשנת 2008, עקב אחרי 20 זנים שונים של עצי אשל וכלל גם השוואה בין השקיה במי קולחין ובין השקיה במים מליחים. ניכר כי קיים יתרון גדול, ביכולתו המופלאה של האשל לנצל מים מליחים, שאין בהם שום שימוש אחר.

בימים אלה, סוף מאי 2012 התקבלה הצעה למחקר המשך נוסף, אשר יבחן הכלאות בין זנים שונים במטרה להפיק צאצא עמיד במיוחד למים מליחים.

למרות כל זאת, השימוש בעצי אשל כמקור לביומסה בארץ ישראל אינו גדול. חברת החשמל, הכריזה בעבר שהיא מוכנה להחליף 10% מכמות הפחם אשר נועד לייצור חשמל, בתוצרי אשל. למרבה הצער מדובר בכמויות אדירות שלא ניתן לגדל בארץ מפאת חוסר בשטחים. על כן מחקרים אלו אינם שמישים הלכה למעשה בארץ.

החדשות הטובות הן, שיש הרבה אזורים אחרים בעולם אשר יכולים לנצל את הידע שהופק (ועדיין מופק) במו”פ הערבה הדרומית. אזורים לא מפותחים כגון אפריקה והודו, ובהם שטחים מדבריים גדולים בעלי קרקע מליחה יכולים לעשות שימוש ישיר בעצי אשל להסקה ובישול או/ גם להפוך את החומר בעזרת שריפה, יצירת קיטור וכד’ לאנרגיה מתחדשת. גם מבחינה כלכלית ישנה עדיפות לגידולים הקיימים של תמרים ופלפלים לייצוא.

החדשות הטובות עוד יותר, הן שאמנת קיוטו אינה מגבילה את המדינות המזהמות באזורים שעליהן להפחית את פליטת הco2. על פי אמנה זו, מדינת איטליה יכולה לבחור לשתול דונמים של אשל באפריקה ובכך למלא את חלקה. האמנה אף מציעה סבסוד ליוזמות כאלה ובכך מגדילה את הסיכוי שפרויקטים דומים ייצאו לפועל.

ודברים טובים אכן קורים. אורי משלי, מנהל גד”ש קיבוץ יוטבתה יצא לבדוק את הנושא. משלי יצר קשר עם חברות בהודו, שכנע חקלאים מקומיים ואף צירף את משרד החקלאות שהוציא קול קורא למימון פיתוח פרויקט אשלים בראג’סטאן שבצפון מרכז הודו. לאחרונה נקנו מיליון (!) ייחורים שמתאימים לאזור והפרויקט יצא לדרך.

להורדת העבודה האקדמית שנכתבה בעקבות הניסויים (באנגלית, פורמט PDF) – 

Harnessing the biodiversity of Mediterranean plants for mitigating the effects of climate change and desertification