הדרך לצמצום פליטות הפחמן עוברת דרך הסכמים אזוריים


משבר האקלים מאיים על המזרח התיכון לא פחות מסכסוכי טריטוריה. ואכן, נראה שהגאופוליטיקה האזורית מתעצבת מחדש בצל משבר האקלים, מאגרי הגז וההסכמים האזוריים. במציאות זו, טוב תעשה ישראל, שהתמכרה לתלות בגז שלחופיה, אם תרקום שיתופי פעולה אזוריים כדי לעמוד ביעדים עליהם חתמה בהסכם פריז.

פורסם לראשונה באתר: הפורום לחשיבה אזורית

נכתב ע"י: אביבה שמש

למרות ההתקדמות במדיניות האנרגיה של ישראל, מעשיה והכרזותיה אינם עולים בקנה אחד. דומה שישראל התמכרה לגז שנמצא לחופיה, והיא מסרבת להרפות למרות כל הסימנים המעידים שהמשך השימוש בגז אינו כלכלי. יתרה מזו, על חברות הגז מופעלים לחצים המאלצים אותן לקצץ בהוצאות התחזוקה של המתקנים ולסכן אותם, בין השאר, בגלל דליפת מתאן – כאמור, גז חממה חזק פי 84 מפחמן דו־חמצני.

עם הרחבת מעגל המדינות שישראל מנהלת עימן יחסים רשמיים, טוב תעשה אם תרקום שיתופי פעולה אזוריים כדי לחזק את כלכלתה. הצטרפות לרשת אזורית עם כל שכנותיה תאפשר לישראל לסחור בעודפי אנרגיה עם ירדן, עם מצרים ועם מדינות האיחוד האירופי, ובכך לזרז את המעבר לאנרגיות נקיות. ישראל תוכל לסחור בעודפי חשמל גם עם בת הברית החדשה שלה, איחוד האמירויות, שכבר הקימה תשתיות לייצור אנרגית שמש. באבו דאבי נמצא מטה IRENA, מאגד גלובלי של אנרגיות מתחדשות, וחברת המים של האמירויות (EWEC) חתמה לא מזמן על ההסכמים לפיתוח השדה הסולארי הגדול ביותר בעולם.

לצד השיקולים האנרגטיים והכלכליים, לחיבור רשתות החשמל יש גם שיקולים מדיניים נלווים. שיתופי פעולה כאלה יסייעו לחימום היחסים בין ישראל לירדן ולמצרים ויקטינו את ההתנגדות מבית במדינות האלה להסכמים עימה. ישראל מצידה צריכה לזנוח את פרויקט האיסטמד ולהמשיך את שיתופי הפעולה שהחלה עם יוון וקפריסין במסגרת ההסכם הטרי־־לטרלי, ולהשתתף בפרויקטים בתחום של קלינטק, ובמיוחד בתחום המים, האנרגיות המתחדשות, והרשתות חכמות, שיאפשרו לה ליהנות מתמיכה אירופית.

לקריאת הקטע המלא באתר הפורום לחשיבה אזורית