צינון על ידי אידוי מים
אוויר הבא במגע עם מים מצטנן תוך כדי אידוי חלק מהם, וכך לחותו גדלה. חום האידוי של המים גבוה מאוד, והאנרגיה הדרושה לאידוי (החום הכמוס) מתקבלת מהסביבה הקרובה, כלומר מהאוויר. ככל ששטח המגע בין הנוזל לאוויר גדול יותר, יעילות האידוי רבה יותר. שטח פנים גדול זה מושג על ידי ריסוס האוויר במתזי מים דקיקים. בשיטה זו רוב החום נספג מהאוויר עצמו.
צניחת אוויר קר
אוויר קר הוא בעל משקל סגולי גבוה משל אוויר חם, ולכן הוא צונח במגדל כלפי מטה וצובר מהירות (התלויה בשורש הריבועי של הגובה). מהירות זו מאפשרת לו לעבור במנהרות, להיכנס לחללי המבנה ולדחוף כלפי חוץ את האוויר החם המצטבר בהם מתחת לתקרה, וזאת דרך פתחים הממוקמים בה. אפקט זה מאפשר את צינון המבנים גם כשאין רוח וללא שימוש במפוחים. הרוח, בשעות שהיא נושבת, מצטרפת לתהליך זה על ידי לכידתה בכונס אוויר מתכוונן וצינונה על ידי הזלפת מים.
אוורור על ידי הרוח
הפרש הטמפרטורות הגדול בין היום ללילה, האופייני לאקלים המדברי, מאפשר אוורור אינטנסיבי בשעות שבהן המבנה ריק מאנשים והוא אינו תלוי בפתיחת חלונות ובסגירתם. בקומפלקס בניינים צפוף בעל חצר סגורה, מהירות הרוח מופרעת במידה רבה וכאן מסייע המגדל בעל כונס הרוח, אשר בצירוף לפתחי היציאה המבוקרים בגגות, קולט את הרוח החזקה הנושבת בגובה, שהיא גם נקייה מאבק, ומתעל אותה למבנים בלי תלות בכיוונה. ללא מיתון השינויים בין שעות היממה וגם השינויים בטווח של ימים אחדים (למיתון השפעות שרב), לא היו מתאפשרים תנאים של נוחות תרמית במבנה המצונן באופן פסיבי. גם המסה התרמית של הקירות – בעובי 60 ס”מ, ממתנת את השינויים בטווח של ימים אחדים.
